יום הזיכרון של אביהו סופר
יום הזיכרון לחללי מעכות ישראל 2014, הוזמנתי לטקס של בית הספר "פיקא" שמאמץ קבוע חיילים מיחידת "עוקץ". 74 תלמידים, תלמידים מיוחדים במינם שהתחנכו בבית הספר נפלו במלחמות ישראל, כאב גדול לכל המורים שזכו להיות חלק מחייהם של אותם לוחמים וכמובן למשפחות השכולות. הערב עבר בצורה יוצאת דופן, התלמדים שרו את השירים הנכונים, דיקלמו למופת את הסיפורים והשתלדו ככל יכולתם להתנהל ולהתנהג בצורה מכבדת, להרגיש ולהיכנס לתוך הכאב.
הטקס נערך באולם הספורט הבית ספרי, על כסאות מפסלסטיק, נוכחים מאות אנשים, שונים, הורים, ילדים, סבית סבתות, עולים חדשים, תושבי העיר, ועוד רבים וטובים. אני מסביט סביבי ורואה אנשים פשוטים, חלקם אפילו לא מסיימים את החודש ובליבי אני ממש מרגיש שאנחנו צריכים כבר לעשות את השינוי המיוחל. אנו צריכים חזון חדש למדינה, חזון חדש שיכלול בתוכו ערכים מחודשים המתאימים לימים שלנו, חזון של ערכים חברתיים חדשים שיעסקו ביחסים הבין אנושיים שלנו, על עזרה, כבוד, איכפתיות ושותפות לגורל העם שלנו לא רק כשאנחנו מתקבצים להיזכר בזכות מי אנחנו נמצאים במדינת ישראל וכמה דם נשפח כדי שנחייה כאן חיים שלמים.
לצד כל הכאב של יום הזיכרון שלוקח אותי לחשיבה מחודשת על הילדים סביבי ועל ילדי הפרטיים, על החברה הישראלית אני שואל את עצמי שוב ושוב מה באמת אנו משאירים לאותו דור שגדל מול עיניינו בסביבה כה אויינת, מה באמת בנינו כחברה ישראלית שספגה כ"כ הרבה איומים על גורלה? מה באמת יכלנו לבנות כאן ב-66 השנים? ומה באמת קיים? האם רק תעשייה משגשגת והצלחות מסחררות לטייקונים יהודים או שהגיע הרגע להשקיע ביחסים שלנו לבין עצמנו, לאחד את העם, לאחד את הכאב שלו, להיות הדוגמא שאנו אמורים להיות לאומות העולם ובמקום זאת סופגים את הדוגמאות של העולם מכל עבר ומנסים להיות "כמוהם".
בשביל אותם ללוחמים ששפכו את דמם, שנפלו בשבילי, בשביל מפשחתי וילדיי, בשביל כל אחד ואחד מהחיים במדינת ישראל, אנו חייבים. אנו חייבים להם בזה שנבנה כאן חברה תוכמכת, אוהדת, מאוחד, חברה בעלת ערכי כבוד האדם ואהבת הזולת, שתוכל להכיל את הכאב, ולהתעלות. זה מה שאנחנו יודעים לעשות כעם יהודי. זאת הסגולה שלנו – חיבור. את זה אנו חייבים להם!
אביהו סופר 